Lessons for Friday, 5 Adar II, 5771


Negative Commandment 317 (Digest)
Cursing One’s Fellow

 

“You shall not curse the deaf”—Leviticus 19:14.

It is forbidden to curse any Jewish person.

Why then does the Torah specifically prohibit cursing the deaf?

When a person is angered, the measures the person will take to quiet his anger depends on the severity of the (perceived) offense. Sometimes, he will suffice with cursing and shaming the offender. For a greater offense, the person will not be satisfied until he destroys all the offender’s property, or actually hurts or injures the individual. For the greatest of offenses, the victim’s fury will not be placated until he kills the one who hurt him.

Then there’s the smallest of angers. One that can be assuaged merely by cursing the offender—even while not in his presence, even if the offender will never become aware of the cursing.

By commanding us not to curse (even) the deaf, the Torah is telling us that it is forbidden to curse another even not in his presence, and even if he will never find out about the slight.

The reason for this mitzvah is that the Torah is concerned not only with the state of the one being cursed, but also with the state of the one who curses, and wants to ensure that he not become accustomed to harboring angry and vengeful thoughts.

Also included in this prohibition is that one may not even curse oneself.

 

 

המצווה השי”ז

והוא אמרו: “לא תקלל חרש” (ויקרא יט, יד). ושמע ממני מה הוא עניין אמרו: חרש. כשהנפש מתעוררת להנקם מן המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון, לא תחדל להתעורר עד אשר תעניש את המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון; ורק כשתענישנו תשוך אותה ההתעוררות ותעדר אותה הצורה מן הדמיון.

יש שתענישהו בקללה ובזיון בלבד ותשוך, בדעתה את ערך הנזק שיגיע למזיק באותם הדברים ואת בושתו בהם.

ויש שהדבר הוא גדול יותר ולא תשוך אותה התעוררות עד שיושמד כל רכושו, ואז תשוך, בדעתה את ערך הצער שהגיע לו באבדן רכושו.

ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך, עד שתענישהו בגופו במיני מכות וחיסור אברים.

ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך אותה ההתעוררות, עד שיקח את נפש המזיק וישמידהו מן המציאות – וזוהי התכלית.

ויש שתהיה התעוררות הנפש מועטת מכדי בקשת עונש המזיק מחמת קלות חטאו, עד שתשוך בצעקה וכעס עליו וקללה – אפילו לא ישמע אילו היה נוכח שם.

וזה מפורסם ממעשי בעלי החמה והכעס שנפשם שוככת בשיעור כזה בחטאים הקלים מאד, אע”פ שלא ידע החוטא על כעסם ולא שמע קללתם. והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה, שאסרה קללת אדם מישראל, היא: אם הוא שומע את זה, מחמת הבושה והצער המגיעים לו;

אבל קללת החרש כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר – לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס.

וכך מצאנו בעלי הקבלה [ש]הביאו ראיה לאסור קללת כל אדם מישראל ממה שנ’: “לא תקלל חרש”.

ולשון ספרא: “אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם? ת”ל: ‘בעמך לא תאר’, אם כן למה נאמר: ‘חרש’? מה חרש מיוחד שהוא בחיים; יצא המת שאינו בחיים”.

ובמכילתא: “,לא תקלל חרש’ – דבר הכתוב באומללין שבאדם”.

ומה שאמרנו לוקה -בתנאי שיקלל בשם, וכן אם קלל עצמו – לוקה.

הנה נתבאר לך שהמקלל את חברו בשם – עובר בלאו אחד, והוא אמרו: “לא תקלל חרש”; והמקלל איזה דיין – עובר בשני לאווין ולוקה שתים; והמקלל נשיא – לוקה שלש.

ולשון המכילתא: “אני אקרא ‘נשיא בעמך’ אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה ת”ל: ‘אלהים לא תקלל’? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל את אביו – חייב עליו משום ארבעה דברים: משום האב, ומשום דיין, ומשום נשיא, ומשום ‘בעמך’ מכל מקום”.

הנה נתבאר מה שהזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ”ד משבועות.

 

 

 

Positive Commandment 178 (Digest)

Giving Evidence
 

“And he is witness, whether he has seen or known of it”—Leviticus 5:1.

We are commanded to testify before the judges regarding matters we are aware of, whether we actually saw an event or heard about it. This is true regardless whether the testimony will cause financial loss for the person regarding whom we testify, or whether the testimony can save a person or his possessions.

One who refrains from giving evidence, is guilty of a grave sin.

 

 

המצווה הקע”ח  

בין שיש בכך משום אבוד למי שמעידים עליו, או הצלת זה שמעידים לו בממונו או בנפשו, חייבים אנו להעיד על כל זה ולהודיע לדיינים מה שראינו או שמענו.

וכבר הביאו ע”ה ראיתם על חיוב העדות ממה שאמר יתעלה: “והוא עד או ראה או ידע” (שם ה, א). והעובר על מצווה זו- והוא הכובש עדותו – חטאו גדול. והוא אמרו יתעלה: “אם לוא יגיד ונשא עונו” (שם). וזהו דבר כללי.

אך אם העדות שכבשה היא עדות ממון ונשבע עליה העד תוך כבישתה – חייב קורבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב (שם שם, ה-י) ולפי התנאים הנזכרים בשבועות.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בסנהדרין ובשבועות

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: