Lessons for Friday, 11 Nissan, 5771


Positive Commandment 73 המצווה הע”ג

Confessing Sins

“And he shall confess that he has sinned”—Leviticus 5:5.

One who has sinned is obligated to verbally confess and say, “Please, G‑d, I have sinned by doing…” The individual should then elaborate to the best of his ability and ask G‑d for atonement. This mitzvah applies whether the sin was against G‑d or against a fellow man.

Even in the times of the Holy Temple when a person would bring a sin-offering to attain forgiveness, he was still required to orally confess his sin. The same for those who were guilty of capital offenses, they were asked to confess their sin prior to their execution

המצווה הע”ג
 הוא הציווי שנצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדבור,
כשנשוב מהם וזהו הודוי, שיאמר:

“אנא השם! חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך”.

וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו. דע, שאפילו החטאים שחייבים עליהם מיני הקורבנות האלה שנזכרו מקדם, שבהם אמר יתעלה, שמי שמקריבם נתכפר לו – צריך על כל פנים גם להתוודות בשעת הקרבתם.
והוא אמרו יתעלה: “דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו’
והתוודו את חטאתם אשר עשו” (במדבר ה, ו-ז)
ולשון המכילתא בפרוש פסוק זה:

“לפי שנאמר: והתוודה אשר חטא (ויקרא ה, ה)
יתוודה על חטא אשר חטא; עליה –
על החטאת כשהיא קיימת, לא משנשחטה.
אין במשמע שיתוודה היחיד אלא על ביאת המקדש”.

לפי שפסוק זה, כלומר אמרו יתעלה “אשר חטא עליה” נאמר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו והנזכרים עמו כמו שכבר ביארנו, לפיכך אמר כאן במכילתא, שלא היינו למדים מפסוק זה אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש;

“מנין אתה מרבה שאר כל המצוות?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
ומנין אף מיתות וכרתות?
אמר: חטאתם, כל חטאתם-לרבות מצוות לא תעשה;
כי יעשו לרבות מצוות עשה.

ושם אמרו עוד:

“מכל חטאת האדם – ממה שבינו לבין חברו:
על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע;
למעל – לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל;
ואשמה הנפש – לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו.
יכול אף הנהרגין על פי זוממין?
לא אמרתי אלא ‘ואשמה הנפש ההיא’

כלומר שאינו חייב להתוודות אם ידע שלא חטא, אלא העידו עליו עדי שקר.

הנה נתבאר לך, שעל כל סוגי החטאים החמורים והקלים ואפילו על מצוות עשה חייבים עליהם וידוי. ולפי שנאמר הציווי הזה, כלומר “והתוודו”, יחד עם חיוב הקורבן, היה יכול לעלות בדעתנו, שאין הוידוי לבדו מצווה בפני עצמה אלא הוא מטפלי הקורבן, לפיכך הוצרכו לבאר את זה במכילתא בלשון זה:

“יכול בזמן שהם מביאין מתוודין;
ומנין אף בזמן שאין מביאין?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
אין במשמע וידוי אלא בארץ;
מנין אף בגלות?
אמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם” (שם כו, מ).
וכן דניאל אמר: “לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים” (דניאל ט, ז).

הנה נתבאר לך מכל מה שהזכרנו, שהוידוי מצווה בפני עצמה וחובה על החוטא על איזה חטא שחטא, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין שהביא קורבן ובין שלא הביא קורבן, חייב להתוודות כמו שאמר יתעלה: “והתוודו את חטאתם אשר עשו”.
ולשון ספרא גם כן:

“והתודה – זה וידוי דברים”.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון מכיפורים.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: