Day #2

The first 3 (of 14) rules for counting the 613 Mitzvot

Principle 1

Do not count Rabbinic Commandments in this list. 

(E.g. lighting Chanukah candles or reciting the Hallel.)

“were given to Moses at Sinai”

Principle 2

Do not include laws which are derived from one of the Thirteen Principles of Torah Exegesis.

Principle 3

Do not count mitzvot which are not binding on all generations.

Not binding on all generations

Advertisements

Lessons for Tuesday,12 Adar, 5772

Principle 10

Do not count a preparatory act as an independent mitzvah.

E.g., “You shall take fine flour and bake it [into] twelve loaves” (Leviticus 24:5). This is not an independent mitzvah, but a necessary prerequisite to the mitzvah of placing Showbreads on the Table in the Temple’s sanctuary. Similarly, “Command the children of Israel, and they shall take to you pure olive oil” (ibid. 27:2) is not counted as one of the 613 mitzvot, rather it is a preamble to the mitzvah of kindling the Temple Menorah daily.

Principle 11

If a mitzvah is comprised of a number of elements, do not count them separately.

E.g. “And you shall take for yourselves on the first day [of Sukkot], the fruit of a beautiful tree, date palm fronds, a branch of a braided tree, and willows of the brook” (ibid. 23:40). All these individual elements come together to create a single mitzvah—the mitzvah of taking the Four Species. As such, they are collectively counted as only one mitzvah

Principle 12

"They shall make Me a sanctuary"

When commanded to do a certain action, do not count each part of the action separately.

E.g. “They shall make Me a sanctuary” (Exodus 25:8). There’s a general mitzvah to construct a sanctuary for G‑d. For this purpose, it is necessary to construct an Ark, a Menorah, altars, etc.—but these are all details of the overarching mitzvah of creating a sanctuary for G‑d.

Principle 13

We do not count the amount of days a mitzvah is preformed.

E.g. we are commanded to dwell in a sukkah during the seven days of the holiday of Sukkot—yet this is one mitzvah. We are commanded to bring a special offering in the Temple on Rosh Chodesh—yet this is one mitzvah, not twelve. We are commanded to make pilgrimage to the Temple thrice yearly—but this is one mitzvah, the mitzvah of pilgrimage.

Principle 14

We do not count the punishment administered for each transgression.

The Torah specifies many forms of punishments that the courts administer: Four types of capital punishment, corporal punishment, financial remuneration, sacrificial penalties, etc.

While each form of punishment constitutes an independent mitzvah, we do not count the penalty for a particular transgression as part of the 613. For example, there are many different transgressions that mandate the bringing of a sin-offering. Yet, the bringing of a sin-offering is counted as only one mitzvah.

For the full Hebrew Text Click Here.

Lessons for Shabbat, 27 Adar II, 5771

Principle 10

Do not count a preparatory act as an independent mitzvah.

E.g., “You shall take fine flour and bake it [into] twelve loaves” (Leviticus 24:5). This is not an independent mitzvah, but a necessary prerequisite to the mitzvah of placing Showbreads on the Table in the Temple’s sanctuary. Similarly, “Command the children of Israel, and they shall take to you pure olive oil” (ibid. 27:2) is not counted as one of the 613 mitzvot, rather it is a preamble to the mitzvah of kindling the Temple Menorah daily.

Principle 11

If a mitzvah is comprised of a number of elements, do not count them separately.

E.g. “And you shall take for yourselves on the first day [of Sukkot], the fruit of a beautiful tree, date palm fronds, a branch of a braided tree, and willows of the brook” (ibid. 23:40). All these individual elements come together to create a single mitzvah—the mitzvah of taking the Four Species. As such, they are collectively counted as only one mitzvah

 

Principle 12

 

"They shall make Me a sanctuary"

When commanded to do a certain action, do not count each part of the action separately.

E.g. “They shall make Me a sanctuary” (Exodus 25:8). There’s a general mitzvah to construct a sanctuary for G‑d. For this purpose, it is necessary to construct an Ark, a Menorah, altars, etc.—but these are all details of the overarching mitzvah of creating a sanctuary for G‑d.

Principle 13

We do not count the amount of days a mitzvah is preformed.

E.g. we are commanded to dwell in a sukkah during the seven days of the holiday of Sukkot—yet this is one mitzvah. We are commanded to bring a special offering in the Temple on Rosh Chodesh—yet this is one mitzvah, not twelve. We are commanded to make pilgrimage to the Temple thrice yearly—but this is one mitzvah, the mitzvah of pilgrimage.

Principle 14

We do not count the punishment administered for each transgression.

The Torah specifies many forms of punishments that the courts administer: Four types of capital punishment, corporal punishment, financial remuneration, sacrificial penalties, etc.

While each form of punishment constitutes an independent mitzvah, we do not count the penalty for a particular transgression as part of the 613. For example, there are many different transgressions that mandate the bringing of a sin-offering. Yet, the bringing of a sin-offering is counted as only one mitzvah.

 

For the full Hebrew Text Click Here.

Lessons for Thursday, 25 Adar II, 5771

Principle 1

"were given to Moses at Sinai"

Do not count Rabbinic Commandments in this list. E.g. lighting Chanukah candles or reciting the Hallel.

Indeed, this seems obvious, for the Talmud says that 613 mitzvot “were given to Moses at Sinai,” and rabbinic mitzvot were not instituted until later dates. But in truth, we follow rabbinic rulings because of a biblical mandate: “You shall not divert from the word they tell you, either right or left” (Deuteronomy17:11); and as such, before performing a rabbinic mitzvah, we say a blessing in which we thank G‑d for “sanctifying us with His commandments and commanding us to…” Nevertheless, the individual rabbinic precepts are not counted as part of the 613 (and, are considered “rabbinic,” a classification that has certain halachic implications).

 

Principle 2

Do not include laws which are derived from one of the Thirteen Principles of Torah Exegesis.

Every word and letter in the Torah is exact, and the Sages extrapolated many laws from an extra (or missing) word or letter, or a particular sequence which the Torah chooses to use (click here for more on this topic). Nevertheless, unless the Sages explicitly say that a particular law that they derived is categorized as biblical, it is not counted as part of the 613.

An example of this is the obligation to accord honor to parents-in-law, a precept derived from an extra word (“et“) in a verse. Though the Torah alludes to the concept, it is not considered a biblical command.

 

Principle 3

Not binding on all generations

Do not count mitzvot which are not binding on all generations.

E.g. the laws regarding the disassembly of the Tabernacle, or the prohibition against waging war on Amon and Moab, which only applied to the Israelites in the desert

 

השורש הראשון  

 

דע, כי אומרם “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני” מורה שהמספר הוא מספר המצוות הנוהגות לדורות. כי מצוות שאין נוהגות לדורות, אין קשר להן בסיני, אם נאמרו בסיני או לא. ואמנם כוונו באומרם “בסיני” – לפי שעיקר התורה שניתנה היה בסיני, והוא אומרו ית’ “עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך”.

ובביאור אמרו: מאי קראה “תורה צוה לנו משה מורשה”? – רוצה לומר מניין “ת-ו-ר-ה” והוא תרי”א. ו”אנכי” ו”לא יהיה” – מפי הגבורה שמעום”. ובהם נשלמו תרי”ג מצוות.

ירצו בזה הסימן, שהדבר שצווה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו, הוא מספר “ת-ו-ר-ה”, וקראה “מורשה קהלת יעקב”. ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם ייקרא ירושה מה שיתמיד לדורות, כמו שאמר “כימי השמים על הארץ”.

ומאומרם גם כן, כי כל אבר ואבר כאילו הוא יצווה האדם בעשיית מצווה, וכל יום ויום כאילו יזהיר אותו מעבירה – ראייה על היות זה המספר לא יחסר לעולם. ואילו היה מכלל המניין מצוות שאין נוהגות לדורות, הנה יחסר זה הכלל בזמן שיכלה בו חיוב המצווה ההיא, ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל.

וכבר טעה גם כן זולתנו בשורש הזה, ומנה – כשהיה נתון בדוחק – “ולא יבאו לראות כבלע את הקדש” ומנה “ולא יעבור עוד” בלווים, ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות, כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו רמז לגונב את הקסוה (=כלי מקדש) “ולא יבאו לראות כבלע את הקדש” – הרי די באומרם “רמז”, ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחויבי מיתה בידי שמים כמו שהתבאר בתוספתא ובסנהדרין.

ואני תמה זה שמנה אלו הלאוין, למה לא מנה אומרו במן “איש אל יותר ממנו עד בקר” ואמרו יתברך “אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה”. וכן האזהרה שבאה בבני עמון “אל תצורם ואל תתגר בם”. וכן ימנה גם כן בכלל מצוות עשה אמרו “עשה לך שרף ושים אותו על נס”, ואמרו “קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן”, כמו שמנה תרומת המכס וחנוכת המזבח. וכן ימנה “היו נכונים לשלושת ימים”, וכן “גם הצאן והבקר אל ירעו” ו”אל יהרסו לעלות”, ורבים כמו אלה.

ולא יסתפק בעל שכל, כי אלו כולם מצוות נאמרו לו למשה צווי ואזהרה, אך היו כולם לפי שעה, ואינן נוהגות לדורות, ולכן לא יימנו.

בעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות בהר גריזים ועיבל, ולא בנין המזבח שנצטווינו לבנותו בבואנו בארץ כנען, כי אלו כולם מצוות לפי שעה. ולא הציווי שציוונו שנקריב כל בהמה שנרצה לאכול ממנה שלמים, כי זה צווי במדבר לבד, והוא אומרו “והביאום לה'”. אמרו בספרא: “והביאום – זו מצוות עשה”, אבל היא במדבר לבד, כמו שבאר במשנה תורה היתר בשר תאוה לדורות, והוא אומרו “בכל אות נפשך תאכל בשר”.

ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין, היה מה שצווה בו משה מיום שהתנבא עד יום מותו, חוץ מהמצוות הנוהגות לדורות, יותר משלוש מאות מצוות כשנמנה כל צווי שבא במצרים, וכל מה שבא במילואים וזולתם. כולם כתובים בתורה: מהם עשה ומהם לא תעשה. ואחר שהוא נמנע למנותם כולם, יתחייב בהכרח שלא תימנה גם אחת מהן. ולא כמו שעשה זולתנו שלקח מהם דברים על צד העזר כאשר יגע למצוא המספר.

וזה מה שכוננו לבארו בשורש הזה.

השורש השני

כבר בארנו בפתיחת חיבורנו בפירוש המשנה, שרוב דיני התורה יצאו בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, ושהדין הנלמד במידה מאותן המידות פעמים תיפול בו מחלוקת. ושיש דינים שהן פירושים מקובלים ממשה, ואין מחלוקת בהם, אבל מביאים ראיה עליהן באחת משלוש עשרה מידות. כי מחכמת הכתוב שאפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל, או היקש יורה עליו. וכבר בארנו זה העניין שם.

וכשיהיה זה כן, הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלוש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני, וגם לא נאמר בכל מה שנמצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלוש עשרה מידות, שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה פירוש מקובל.

לפיכך הראוי בזה, שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה, ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחת משלוש עשרה מדות – אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה, או שזה דאורייתא – הנה ראוי למנותו, אחר שמקבלי המסורת אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו – הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.

וזה גם כן שורש כבר נשתבש בו זולתנו, ולכן מנה יראת חכמים בכלל מצוות עשה.

ואשר הביאו לזה, לפי מה שיראה לי, מאמר ר’ עקיבא “את ה’ אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”. וחשב שכל מה שיגיע בריבוי הוא מן הכלל הנזכר. ואם היה העניין כמו שחשבו, למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצווה בפני עצמה, מחוברת אל כיבוד אב ואם. וכן כיבוד אחיו הגדול. כי אלו האישים למדנו שאנו חייבים לכבדם בריבוי, אמרו “כבד את אביך לרבות אחיך הגדול”. ועוד אמרו “את אביך” – לרבות בעל אמך. “ואת אמך” – לרבות אשת אביך, כמו שאמרו “את ה’ אלוהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”. אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו?

וכבר הגיעה בהם הסכלות אל דבר יותר קשה מזה, וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק, יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות, או להרחיק עניין מן העניינים, והם כולם בלי ספק דרבנן, ימנו אותם בכלל המצוות, ואף על פי שפשט הפסוק לא יורה על דבר מאותם העניינים, ועל אף הכלל שלימדונו עליהם השלום, והוא אומרם ז”ל “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”. ואף על פי שתלמוד שואל בכל מקום ואומר “גופיה דקרא במאי קא מדבר”, כשמצאו פסוק יילמדו ממנו דברים רבים על צד הביאור והראייה.

והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצוות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים, בעבור הדרש הנזכר באומרו יתברך “והודעת להם את הדרך ילכו בה”, והוא אומרם: “את הדרך” – זו גמילות חסדים; “ילכו” – זה בקור חולים; “בה” – זו קבורת מתים; “ואת המעשה” – אלו הדינין; “אשר יעשון” – זו לפנים משורת הדין.

וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצווה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כולם, והדומים להם, נכנסות תחת מצווה אחת מכלל המצוות הכתובות בתורה בביאור, והוא אומרו יתברך “ואהבת לרעך כמוך”.

ובזה הדרך בעצמו מנו חישוב תקופות מצווה, בעבור הדרש הנאמר ב”היא חכמתכם ובינתכם” – והוא אומרם “איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות”.

ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה, ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו, והוא כל דבר שנלמד במידה משלוש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, היה עולה מנין המצוות לאלפים רבים.

ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמיתיות, והיות הדין הנלמד במידה ההיא נכון או לא נכון – אין זאת הסיבה. אבל הסיבה כי כל מה שנלמד הם ענפים מן השורשים שנאמרו לו למשה בסיני בביאור, והם תרי”ג מצוות.

ואפילו היה משה בעצמו לומד את הלימוד, אין ראוי למנותם. והראיה על זה כולו אומרם בגמרא תמורה: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, ואף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, שנאמר “אשר יכה את קרית ספר ולכדה … וילכדה עתניאל בן קנז”.

וכשהיו כך הנשכחות, כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר? כי מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שידע. ובלא ספק שהיו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמידות אלפים רבים, ואלו כולם היו נודעים בימי משה רבנו, כי בימי אבלו נשתכחו.

הנה נתבאר לך שאפילו בימי משה נאמר דקדוקי סופרים, כי כל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי”ג מצוות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלוש עשרה מדות. ואפילו בזמנו עליו השלום, כל שכן שלא ימנה בהן מה שהוציאו באחרית הזמן.

אבל אמנם ימנה מה שהיה פירוש מקובל ממנו, והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא, או יאמרו שהוא גוף תורה – הנה נמנה אותו, כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש.

ואמנם זיכרון ההיקש בו והביא הראיה עליו באחת משלוש עשרה מדות, להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה.

 

השורש השלישי 

 

דע, כי זה העניין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני”, איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המניין?

אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים, ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה בכלל מצוות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום, וניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים וחישוב תקופות ושמונה עשר ימים לגמור בהן את ההלל.

ותמה על מי שישמע לשונם “נאמרו לו למשה בסיני”, וימנה קריאת ההלל ששיבח בו דוד עליו השלום את האל יתברך – שצווה בה משה! וימנה נר חנוכה שקבעוה חכמים בבית שני, וכן מקרא מגילה. אמנם [שנניח] שנאמר למשה בסיני, שיצוונו כי כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך, נתחייב להדליק נר חנוכה – הנה איני רואה שאחד ידמה זה, או שיעלה במחשבתו. 

ומה שיראה לי שהביאם אל זה, היותנו מברכים על אלה הדברים “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על מקרא מגילה”, ו”להדליק נר חנוכה”, ו”לגמור את ההלל”. ושאלת התלמוד “היכן צוונו?”, ואמרו מ”לא תסור”. ואם מטעם זה מנו אותם, הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן. כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו, וכל מה שהזהירו ממנו, כבר צווה משה רבנו עליו השלום בסיני שיצוונו לקיימו, והוא אומרו “על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה”. והזהירנו יתברך מעבור בדבר מכל מה שתיקנו אותו או גזרו, ואמר “לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”. ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי”ג מצוות, מפני שהוא נכנס תחת אומרו יתברך “לא תסור”, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם? וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה, היה להם למנות נטילת ידים ומצוות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים” ו”על מצוות עירוב”, כמו שנברך על מקרא מגילה ונר חנוכה, והכל מדרבנן. 

ובביאור אמרו: “מים ראשונים מצווה. – מאי מצווה? אמר אביי: מצווה לשמוע דברי חכמים”. כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה, “היכן ציוונו – מלא תסור”. וכבר התבאר שכל מה שתיקנו הנביאים עליהם השלום שעמדו אחר משה רבנו, הוא גם כן מדרבנן.

ובביאור אמרו: “בשעה שתיקן שלמה ערובין וידים, יצתה בת קול ואמרה ‘חכם בני ושמח לבי'”. ובארו במקומות אחרים, שערובין יקרא “דרבנן”, וידים “מדברי סופרים”. 

הנה התבאר לך שכל מה שתקנו אחר משה נקרא דרבנן. ואמנם ביארתי לך זה, כדי שלא תחשוב שמקרא מגילה, בעבור שהוא תיקון נביאים, יקרא דאורייתא, שערובין דרבנן אע”פ שהוא תיקון שלמה בן דוד ובית דינו. 

וזהו שנעלם מזולתנו, ומנה הלבשת ערומים, בעבור שמצא בישעיה “כי תראה ערום וכסיתו”, ולא ידע שזה נכנס תחת אומרו יתברך “די מחסורו אשר יחסר לו”. כי עניין זה הציווי הוא בלי ספק שנאכיל הרעב, ונכסה הערום, וניתן מצע למי שאין לו מצע וכסות למי שאין לו כסות, ונשיא הפנוי שאין לו יכולת להינשא, ונרכיב מי שדרכו לרכוב, כמו שהוא מפורסם בלשון התלמוד שזה כולו נכנס תחת אומרו “די מחסורו”. והיה לשון התלמוד אצל אלו מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת, ולולא זה לא מנו מקרא מגילה והדומה לו, עם המצוות שנאמרו למשה בסיני.

ולשון גמרא שבועות: “אין לי אלא מצוות שנצטוו על הר סיני, מצוות שעתידין להתחדש, כגון מקרא מגילה מנין? תלמוד לומר קיימו וקבלו – קיימו מה שקבלו”. והוא שיאמינו בכל מצווה שיתקנו הנביאים והחכמים אחר כן.

והתימה, מפני מה מנו מצוות עשה שהם מדרבנן כמו שזכרנו, ולא מנו גם כן מצוות לא תעשה שהם מדרבנן? וכמו שמנו במצוות עשה נר חנוכה ומקרא מגילה ומאה ברכות והלל, היה להם למנות גם כן בכלל מצוות לא תעשה אחת ועשרים שניות [לעריות] באחת ועשרים מצוות לא תעשה. כי כמו שכל ערווה וערווה לא תעשה דאורייתא, כך כל שניה ושניה לא תעשה מדרבנן, כמו שבארו ואמרו שניות מדברי סופרים. וכבר התבאר בתלמוד שמאמר המשנה “איסור מצווה” – רוצה בו השניות. ואמרו “מאי מצווה – מצווה לשמוע דברי חכמים”. וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה, שהיא מדברי סופרים.

כללו של דבר:

אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן, יהיה זה עולה לאלפים רבים. וזה דבר מבואר. והכלל כי כל מה שהוא מדרבנן, לא ימנה בכלל תרי”ג מצוות, כי הכלל הזה הוא כולו כתוב בתורה, אין בו דבר מדרבנן כמו שנבאר.

ואמנם היותם מונים קצת הדברים שהם מדרבנן, ועוזבים קצתם בבחירה מהם, הוא עניין אי אפשר לקבלו בשום פנים, יאמרו מי שיאמרו.

הנה בארנו עניין זה השורש ומופתיו, עד שלא נשאר בו ספק כלל לשום אדם.