Lessons for Wednesday 20th of Kislev 5776

See The Mitzvah

Negative Commandment 16 (Digest)
Inciting Another Jew to Worship Idols

“And no more such wickedness shall be done amongst you”—Deuteronomy 13:12.

It is forbidden to incite another to worship idols.

המצווה הט”ז האזהרה שהזהרנו מלהסית, היינו שיקרא אחד מישראל לעבוד עבודה זרה, וזהו הנקרא: מסית, כמו שביארנו לעיל.
והלאו על זה הוא אמרו יתעלה במסית: “ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך” (שם); העובר על זה, והוא המפתה אדם מישראל – חייב סקילה.

כמו שאמר הכתוב: “כי הרג תהרגנו” (שם שם, י). והאדם שהמסית רצה שיתפתה לו – הוא אשר ראוי שיהרגנו, כמו שבאר יתעלה ואמר: “ידך תהיה בו בראשונה להמיתו” (שם).

ולשון ספרי:

“מצווה ביד המוסת להרגו”.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז’ מסנהדרין.

Negative Commandment 17 (Digest)
Loving an Inciter

“Do not be drawn to him”—Deuteronomy 13:9.

The person who is the target of incitement to idol worship is not allowed to harbor any love…

View original post 1,915 more words

The Mitzvah of Shmitah

Lessons for Tuesday, 26 Adar, 5772

Positive Commandment 73 המצווה הע”ג

Confessing Sins

“And he shall confess that he has sinned”—Leviticus 5:5.

One who has sinned is obligated to verbally confess and say, “Please, G‑d, I have sinned by doing…” The individual should then elaborate to the best of his ability and ask G‑d for atonement. This mitzvah applies whether the sin was against G‑d or against a fellow man.

Even in the times of the Holy Temple when a person would bring a sin-offering to attain forgiveness, he was still required to orally confess his sin. The same for those who were guilty of capital offenses, they were asked to confess their sin prior to their execution

המצווה הע”ג
הוא הציווי שנצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדבור,
כשנשוב מהם וזהו הודוי, שיאמר:

“אנא השם! חטאתי, עויתי, פשעתי ועשיתי כך וכך”.

וירחיב את הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו. דע, שאפילו החטאים שחייבים עליהם מיני הקורבנות האלה שנזכרו מקדם, שבהם אמר יתעלה, שמי שמקריבם נתכפר לו – צריך על כל פנים גם להתוודות בשעת הקרבתם.
והוא אמרו יתעלה: “דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו’
והתוודו את חטאתם אשר עשו” (במדבר ה, ו-ז)
ולשון המכילתא בפרוש פסוק זה:

“לפי שנאמר: והתוודה אשר חטא (ויקרא ה, ה)
יתוודה על חטא אשר חטא; עליה –
על החטאת כשהיא קיימת, לא משנשחטה.
אין במשמע שיתוודה היחיד אלא על ביאת המקדש”.

לפי שפסוק זה, כלומר אמרו יתעלה “אשר חטא עליה” נאמר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקודשיו והנזכרים עמו כמו שכבר ביארנו, לפיכך אמר כאן במכילתא, שלא היינו למדים מפסוק זה אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש;

“מנין אתה מרבה שאר כל המצוות?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
ומנין אף מיתות וכרתות?
אמר: חטאתם, כל חטאתם-לרבות מצוות לא תעשה;
כי יעשו לרבות מצוות עשה.

ושם אמרו עוד:

“מכל חטאת האדם – ממה שבינו לבין חברו:
על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע;
למעל – לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל;
ואשמה הנפש – לרבות כל חייבי מיתות שיתוודו.
יכול אף הנהרגין על פי זוממין?
לא אמרתי אלא ‘ואשמה הנפש ההיא’

כלומר שאינו חייב להתוודות אם ידע שלא חטא, אלא העידו עליו עדי שקר.

הנה נתבאר לך, שעל כל סוגי החטאים החמורים והקלים ואפילו על מצוות עשה חייבים עליהם וידוי. ולפי שנאמר הציווי הזה, כלומר “והתוודו”, יחד עם חיוב הקורבן, היה יכול לעלות בדעתנו, שאין הוידוי לבדו מצווה בפני עצמה אלא הוא מטפלי הקורבן, לפיכך הוצרכו לבאר את זה במכילתא בלשון זה:

“יכול בזמן שהם מביאין מתוודין;
ומנין אף בזמן שאין מביאין?
אמר: דבר אל בני ישראל והתוודו.
אין במשמע וידוי אלא בארץ;
מנין אף בגלות?
אמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם” (שם כו, מ).
וכן דניאל אמר: “לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים” (דניאל ט, ז).

הנה נתבאר לך מכל מה שהזכרנו, שהוידוי מצווה בפני עצמה וחובה על החוטא על איזה חטא שחטא, בין בארץ בין בחוצה לארץ, בין שהביא קורבן ובין שלא הביא קורבן, חייב להתוודות כמו שאמר יתעלה: “והתוודו את חטאתם אשר עשו”.
ולשון ספרא גם כן:

“והתודה – זה וידוי דברים”.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון מכיפורים.

Lessons for Tuesday,19 Adar, 5772

Positive Commandment 11 המצווה הי”א

Studying and Teaching Torah

 

“And you shall teach them diligently to your children”—Deuteronomy 6:7.

We are commanded to study and teach Torah to our students, whom the Torah refers to as our “children.” We are instructed to study Torah to the extent that we are proficient in its teachings, and ready to answer without hesitation questions on that which we studied.

המצווה הי”א היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה – וזהו הנקרא: תלמוד תורה,
והוא אמרו “ושיננתם לבניך” (שם שם, ז).

ולשון ספרי: “ושיננתם לבניך – אלו תלמידיך”.
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידיים קרויים בנים,
שנאמר: ויצאו בני הנביאים” (מלכים-ב ב, ג)
ושם אמרו “ושיננתם – שיהיו מחדדים בתוך פיך:
כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד”.

וכבר נכפל צווי זה כמה פעמים: “ולימדתם ועשיתם, [ו]למען ילמדו” (דברים לא, יב). וכבר הרבו להדגיש מצווה זו ולזרז עליה בהרבה מקומות בתלמוד.

ואין הנשים חייבות בה, שהרי נאמר “ולמדתם אותם את-בניכם”,
אמרו: “בניכם – ולא בנותיכם”, כמו שנתבאר בגמרא קדושין

Lessons for Shabbat, 9 Adar, 5772

Maimonides’ Introduction to Sefer Hamitzvot

הקדמת הרמב”ם

In Maimonides’ introduction to the Sefer Hamitzvot (“The Book of Commandments”), he states the goal he set to accomplish with authoring this work.

The Talmud (end of Tractate Makkot) tells us that there are 613 biblical precepts—248 of which are “positive commandments,” i.e., mitzvot that require an action on our part, and 365 “negative commandments,” i.e., prohibitions. The 248 positive commandments correspond to the 248 limbs in the human body, each limb, as it were, demanding the observance of one commandment. The 365 negative commandments correspond to the 365 days of the solar year, each day enjoining us not to transgress a certain prohibition.

While the Talmud gives us these precise numbers, it does not list the 248 positive commandments or the 365 negative ones. Thus, numerous “mitzvah counters” have arisen throughout the generations – many who preceded Maimonides – each one attempting to provide a comprehensive listing of the mitzvot, each one’s list differing slightly from all others’.

Maimonides prefaces his Sefer Hamitzvot with fourteen guiding principles that allow us to determine which Torah precepts are included in the count, and which are not. He then references these principles throughout the work, and thus arrives at precisely 248 positive commandments and 365 negative ones.

Maimonides explains in his introduction that the objective of the Sefer Hamitzvot is not to explain or elaborate upon the commandments. In an instance where he does speak about the details of a particular mitzvah, the intention is simply to identify which mitzvah he is referring to. The only goal of this work is to enumerate the biblical commandments and to provide explanation as to why certain precepts are counted while others are not.

The following are the fourteen principles (they will be explained at length in the following chapter):

  1. Do not count Rabbinic Commandments in this list.
  2. Do not include laws which are derived from one of the Thirteen Principles of Torah Exegesis.
  3. Do not count mitzvot which are not binding on all generations.
  4. We do not include “encompassing” directives in the count.
  5. The reason for a mitzvah is not counted on its own.
  6. A mitzvah that has both negative and positive components is counted as two.
  7. The different applications of a mitzvah are not individually counted.
  8. Do not count a negative statement amongst the prohibitions.
  9. Do not count the number of times a commandment is mentioned in the Torah, only the act which is prohibited or commanded.
  10. Do not count a preparatory act as an independent mitzvah.
  11. If a mitzvah is comprised of a number of elements, do not count them separately.
  12. When commanded to do a certain action, do not count each part of the action separately.
  13. We do not count the amount of days a mitzvah is performed.
  14. We do not count the punishment administered for each transgression.

הספר הזה, שאבאר בו מניין המצוות, ואיך ראוי שיימנו. ואביא ראייה על זה מכתובי התורה וממאמרי החכמים בפירושיהם, ואקדים שורשים ראוי לסמוך עליהם במספר המצוות. וכשיתאמת מספרם במאמר הזה בראיה מבוארת, אין ספק בה, אז יתבאר למי שיקראהו טעות כל מי שמנה בניגוד למה שמנינו אנחנו, ואין אנחנו צריכים להשיב על כל אחד בפרט, ולא לבאר טעותו, כי התועלת והתכלית המכוונת בזה המאמר תגיע למבקשיה בזולת זה.

וזה כי אני אבאר המצוות כולם ומספרם מצווה מצווה, ואביא ראיה על כל מה שיש בו ספק, או מה שיחשוב מי שאינו בקי בדיני התורה חילופו, ואסיר מחשבתו ואבאר מה שיש בו ספק. ואין כוונתי בזה המאמר לבאר דין מצווה מן המצוות, אלא מספרם בלבד. ואם אבאר מהם בעת שאזכרם, אבאר אותו על צד באור השם, עד שייוודע זה הציווי או האזהרה אי זה דבר הוא, וזה השם על איזה דבר נופל. וכשתגיע ידיעת מספרם בראייה מזה המאמר, אז אזכרם זיכרון מוחלט בפתיחת החיבור הכולל כמו שזכרתי.

ואני עתה מתחיל בזיכרון השורשים שראוי לסמוך עליהם במספר המצוות, והם י”ד שורשים. אחר שאקדים שכל המצוות שיכללם ספר התורה אשר נתן לנו האל יתעלה הם תרי”ג מצוות. מהן מצוות עשה רמ”ח, מספר אברי גוף האדם, ומהן מצוות לא תעשה שס”ה, והן מספר ימי השנה השמשית.

וזה המספר נזכר בתלמוד בסוף גמרא מכות. אמרו: תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, ס”ה כנגד ימות החמה, רמ”ח כנגד אבריו של אדם.

ואמרו גם כן, על דרך הדרש, כי היות מצוות עשה מספר האברים, כלומר כל אבר ואבר אומר לו ‘עשה בי מצווה’. והיות מצוות לא תעשה מספר ימי השנה, כלומר כל יום ויום אומר לו לאדם ‘אל תעבור בי עבירה’. וזה מה שלא יסכול אותו אחד מכל מי שמנה המצוות, רצוני לומר שזהו מספרם. ואמנם נשתבשו שיבוש גדול בזיכרון הדברים המנויים, כמו שיתבאר במאמר הזה. וזה מפני שנעלם מהם עניני אלו השורשים הי”ד אשר אבארם עתה.

השורש הראשון מהם – שאין ראוי למנות בכלל הזה המצוות שהם מדרבנן.

השורש השני – שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, או בריבוי.

השורש השלישי – שאין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות.

השורש הרביעי – שאין ראוי למנות הציווים הכוללים התורה כולה.

השורש החמישי – שאין ראוי למנות טעם המצווה מצווה בפני עצמה.

השורש השישי – שהמצווה שיהיה בה עשה ולא תעשה, ראוי שימנה עשה שבה עם מצוות עשה ולאו שבה עם מצוות לא תעשה.

השורש השביעי – שאין ראוי למנות משפטי המצווה.

השורש השמיני – שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרה.

השורש התשיעי – שאין ראוי למנות הלאוין והעשה, אבל הדברים המוזהר מהן והמצווה בהם.

השורש העשירי – שאין ראוי למנות ההקדמות שהן לתכלית אחת מן התכליות.

השורש האחד עשר – שאין ראוי למנות חלקי המצווה בפרט חלק חלק בפני עצמו כשיהיה המקובץ מהם מצווה אחת.

השורש השנים עשר – שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הציווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו.

השורש השלושה עשר – שהמצוות לא ירבה מספרם במספר הימים שתתחייב בהן המצווה ההיא.

השורש הארבעה עשר – איך ראוי למנות העמדת הגדרים במצוות עשה.

Lessons for Wednesday, 8 Shvat, 5772

Positive Commandment 248 (Digest)

Laws of Inheritance

“If a man dies and he has no son…”—Numbers 27:8.

We are commanded regarding the laws of inheritance [to follow the inheritance laws detailed in the Torah]. Included in this mitzvah is that the firstborn receives a double portion from his father’s estate

המצווה הרמ”ח

והוא אמרו יתעלה: “איש כי ימות ובן אין לו וגו’ ” (במדבר כז, ח). ומכלל דין זה בלי ספק, שיהיה הבכור יורש פי שנים, כי זה משפט ממשפטי היורשים.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ח’ ופרק ט’ מ[בבא] בתרא.

Positive Commandment 246 (Digest)

Laws of Claims

“In every case of trespass…in which one can say: ‘This is it'”—Exodus 22:8.

We are commanded to adjudicate monetary cases between litigants [according to the laws outlined in the Torah].

המצווה הרמ”ו

הציווי שנצטווינו בדין טוען ונטען.
והוא אמרו יתעלה: “על כל דבר פשע וגו’ אשר יאמר כי הוא זה” (שמות כב, ח).
ולשון המכילתא:

“כי הוא זה – עד שיודה במקצת”.

ובדין זה נכלל כל מה שיפול בין בני אדם מן הטענות [שיש להם] זה על זה, שיש בהן הודאה והכחשה.

וכבר נתבארנו משפטי דין זה בפרק ג’ מ[בבא] קמא ובריש [בבא] מציעא ובפרק ח’, וגם בפרק ה’ ופרק ו’ ופרק ז’ משבועות. ומעניין זה שאלות רבות מפזרות במקומות רבים בתלמוד.

Lessons for Friday thru Tuesday, 3 -7 Shvat, 5772

Positive Commandment 246 (Digest)

Laws of Claims

“In every case of trespass…in which one can say: ‘This is it'”—Exodus 22:8.

We are commanded to adjudicate monetary cases between litigants [according to the laws outlined in the Torah].

המצווה הרמ”ו

הציווי שנצטווינו בדין טוען ונטען.
והוא אמרו יתעלה: “על כל דבר פשע וגו’ אשר יאמר כי הוא זה” (שמות כב, ח).
ולשון המכילתא:

“כי הוא זה – עד שיודה במקצת”.

ובדין זה נכלל כל מה שיפול בין בני אדם מן הטענות [שיש להם] זה על זה, שיש בהן הודאה והכחשה.

וכבר נתבארנו משפטי דין זה בפרק ג’ מ[בבא] קמא ובריש [בבא] מציעא ובפרק ח’, וגם בפרק ה’ ופרק ו’ ופרק ז’ משבועות. ומעניין זה שאלות רבות מפזרות במקומות רבים בתלמוד.

Previous Older Entries